צעד מספר אחת –

"אנו מכירים כי נפגענו, וכי נלקחה מאיתנו השליטה על גופנו. נעשה בו שימוש מיני שלא ברצוננו, ומבלי שהיו לנו הדעת או הכוחות להתנגד לזה.

הפנמנו שמעבר לפגיעה בגוף, יש כאן עלבון צורב לנפש וביזוי צלם אנוש שבנו".

 צעד מספר שתיים –

"אנו מכירים כי הפגיעה והשמירה עליה בסוד, השפיעו על חיינו בצורה שלא היינו רוצים בה. בין ביחסנו לעצמינו, ובין במערכות יחסים שלנו עם אחרים".

צעד מספר שלוש –  

"אנו מבינים שאנו לא אשמים במה שקרה, ושהבושה, הגם שהיא טבעית, מעכבת אותנו מלהתקדם".

צעד מספר ארבע – 

"החלטנו לקחת אחריות על חיינו, ולהוביל אותם לפי מה שאנו מבינים שטוב עבורנו. יחד עם זאת, הבנו שלמרות שהאחריות היא עלינו, אנחנו זקוקים למעגלי תמיכה מסביבנו".

צעד מספר חמש – 

"מצאנו אנשים קרובים לספר להם על הפגיעה, הכנו אותם שיגיבו באופן שיחזק אותנו. החלטנו שאין לנו יותר סודות, ופתחנו אותם מול אנשים שאנו בוטחים בהם".

צעד מספר שש – 

"דאגנו להימצא במרחבי שיתוף מיטיבים, ללא ביקורת ושיפוטיות, שיאפשרו לנו להתאבל ולהביע צער על כל מה שנגזל ואבד מאיתנו, שיתקפו את הרגשות שלנו, ויעניקו לנו רוך ואהבה".

צעד מספר שבע –

"הבנו שאין לנו דרך להסביר את מה שקרה, ולכן ויתרנו על תשובה לשאלה 'למה', כלפי אלוהים או כלפי המציאות".

צעד מספר שמונה – 

"בחנו את האפשרות לעמוד מול האדם שפגע בנו ולדרוש ממנו התנצלות או פיצוי.
במידה ואנו חושבים שמעשה זה ייטיב איתנו, כולל תביעה פלילית או אזרחית, עשינו זאת".

צעד מספר תשע – 

"הפנמנו שלמרות מאמצינו, אין בטוחה לכך שהצדק אכן ייעשה.
לכן גם אם הפוגע מכחיש, מתעלם או ממשיך בחייו, גם אם הוא לא נענש כפי הראוי לו, אנו לא מאפשרים לזה להפעיל אותנו.
אחר שמיצינו את כל מאמצינו בעניין, אנו משחררים את מה שלא בשליטתנו, ועוברים להתמקד בעצמנו".

צעד מספר עשר – 

"בהתאם לכך בחרנו להפסיק לרצות אחרים. החלטנו להביע את רגשותינו ואת רצוננו, ולהתנהל לפיהם, אם כי אנו נזהרים תדיר שלא לפגוע באחרים. השקענו במערכות יחסים מיטיבות, כמענה ותיקון למערכת היחסים הפוגענית".

צעד מספר אחת עשרה –

"הבנו שהפגיעה, כמו שאר אירועים בחיינו, לא ניתנת למחיקה, לכן אנו בוחרים להכיר בה ולחיות לצידה. אנו מחליטים להעניק אהבה לגוף ולנפש ולהשקיע בהם, מתוך הכרה שגם מן הרע ניתן להוציא דברים שייטיבו איתנו, וגם מתוך השבר ניתן להתחבר".

צעד מספר שתים עשרה – 

"בחרנו לתת לאירועים הקשים משמעות, ודרכם לעזור לאנשים אחרים".