"אני ממש מהורהרת בימים האחרונים. אחד אחרי השני כמו מגדל קלפים שמתמוטט… הרבה מאוד מהאמון שלי בבני אדם אבד" – זו תגובה אחת מיני רבות שעלתה ברשתות החברתיות, ומבטאת את התחושה והלך הרוח הציבורי, בימים שלאחר חשיפת פרשת הפגיעות המיניות שביצע לכאורה הסופר חיים ולדר.
הלם, זעזוע עמוק, חוסר רצון להאמין, רעידת אדמה, ושבירת האמון בבני אדם. הנפש רק רוצה להרחיק את הסיפור הזה, לחשוב שהוא לא קרה. גם השכל נרתם לשרת את המטרה, מחפש ומוצא סיבות טובות מדוע לא להאמין. משהו במציאות הזו לא מסתדר לנו. איך האדם שאנו מכירים אותו באופן חיובי כל כך, יעשה מעשים כאלו נוראים ושפלים? הדיסוננס הצורם הזה, משבש לנו לגמרי את המנגינה.
הסיפור הזה הוא קו פרשת המים בכל הנוגע לפגיעות מיניות במגזר החרדי. נכון, כבר נחשפו פרשיות כאלו ואחרות, אך הפרשה הזו שונה. האמון לא נסדק, הוא נשבר לרסיסים. ובחברה שנשמת אפה היא האמון בבני אדם ובבעלי סמכות, יש לזה משמעויות מרחיקות לכת. קשה להעריך את ההשפעה העתידית על הדור הצעיר שעוד יונק מהדמויות הבוגרות בעולמו.
אבל חווית שבירת האמון של הציבור, היא רק הד קלוש לאובדן האמון המוחלט שחוות הנפגעות עצמן. הנפגעים, לעומת הציבור, חווים את חוסר האמון לא רק מצד הפוגע עצמו, אלא מכל הסביבה, מכל העולם. כי איך זה שאף אחד לא רואה את הסבל שלי? למה לא שומרים עליי? איך זה ששותקים על זה? איך זה שלא מענישים אותו בחומרה? כיוון שהציבור נפגש עם המעשים הנוראיים רק בחשיפה שלהם, ממילא ישנה גם דרישה חברתית לעשיית דין, כך שלמרות שהאמון בבני אדם נסדק, היא מלווה גם תחושת צדק ותיקון. לעומת זאת הנפגעים חווים את הפגיעה לבד, כסבל שאין לו הצדקה, ואת הדרישה לצדק הם נאלצים לקבור עמוק בתוך הלב.
בתור אדם שעבר פגיעה מינית מתמשכת בילדות, אני יודע לספר שהדבר שהכי נפגע אצלי הוא האמון בבני אדם.
בשלב ראשון הנפש שלי סירבה לקבל את משמעות המעשים. 'זה לא באמת קורה לי' או 'זה לא כל כך משפיע עליי'. אבל כשכבר לא יכולתי להתעלם מזה, והבנתי שהדברים אכן מתרחשים והם כואבים מאוד, אז האמון התרסק. איך זה שאנשים שטובים אליי ואוהבים אותי, עושים לי דברים כל כך נוראים? איך זה שבו זמנית הם עוזרים לי ופוגעים בי כל כך? זה דבר שהנפש האנושית לא מצליחה להכיל. סוף לתמימות.
נ' נפגעה ע"י בן דוד שלה שהיה גדול ממנה בשמונה שנים. כל שבת, כשהדודים היו באים לבקר, היא הייתה מתכוננת לגהינום המתקרב. לא היה לה לאן לברוח, אז היא ברחה לתוך עצמה, התכווצה, רק חיכתה שזה ייגמר והוא ילך. הבן-דוד הכי אהוב, הכי מיוחד במשפחה.
אבל כששוחחתי עם נ' היא אמרה לי: "זו היתה הפגיעה הקטנה. הפגיעה האמיתית הייתה התגובה של הסביבה. כאשר סוף סוף כשהעזתי ופתחתי את זה, המשפחה לא האמינה לי. לא יכלה לקבל שהוא עושה דברים כאלה. לא די שבזמן הפגיעה הם לא ראו אותי, ולא שמרו עליי, אלא שעכשיו הם בוחרים בצד שלו, זה מה שנקרא וידוא הריגה". ואז היא אמרה לי את המשפט שהכי שבר אותי: "עם כל הגהינום שעברתי בזמן הפגיעה, היה לי טוב יותר אם הייתי שותקת ולא מספרת, כי מהסביבה הפגיעה היתה הרבה יותר גדולה".
אחרי פגיעה כל כך קשה, אחרי אובדן מוחלט באמון, החובה המינימלית שלנו כחברה כלפי הנפגעים, היא לא להמשיך את הרצח. להתגבר על הקושי (המובן) ולהאמין להם. להחזיר להם את האמונה בבני אדם. להעביר להם מסר ברור – "אני רואה את הסבל שלך, ואני איתך ומאמין לך". כך פשוט. גם אם אנחנו חברה שעדיין לא יודעת להגן מפגיעות, זה לא פוטר אותנו מלא להמשיך אותן.
לקריאת הטור בערוץ 14 – לחץ כאן