בימים האחרונים אנו עדים לחשיפות ציבוריות של פרשות קשות ומטלטלות. כל מי שלבו לב בשר, כואב ומתקשה לעכל.
בתור נפגע בעצמי בילדות, הפרשיות הללו מציפות בי גם רגשות וזיכרונות אישיים.
אבל הדבר שהכי מקשה עליי זה לראות שוב ושוב את ההתנהלות של הסביבה הקרובה שנחשפת לפגיעה. השתיקה, הבושה, ההסתרה, ולפעמים אפילו השתקה והחרמה של הנפגעים, מכאיבים אפילו יותר מהפגיעה עצמה.
בפתחו של כל מי שנחשף לפגיעה מינית בסביבתו, עומדת שאלה קשה – מה לעשות? האם לחשוף את הסיפור, או לנסות לטפל בשקט?
האם לסגור את הסיפור בין הפוגע לנפגע, או לפרסם את הדברים, ולו רק כדי למנוע פגיעות נוספות?
ההתלבטות הזו תלויה בהרבה גורמים, חלקם מוצדקים חלקם פחות. אבל בפועל אנחנו רואים שפעם אחרי פעם קהילות, משפחות, מוסדות חינוך וארגונים מבכרים דווקא את דרך הפעולה השקטה (לפעמים אפילו תוך התעלמות מהחובה לדווח על פי חוק), מבלי להבין את ההשלכות החמורות לכך.
לפני 22 שנה, כשחשפתי את ההתעללות המינית שעברתי במשך כ-5 שנים, לא ידעתי עד כמה מהר החשיפה תתפוגג ותחזור להיות סוד.
ולא רק שהיא חזרה להיות סוד, הסוד אפילו התחזק יותר מאשר בזמן הפגיעה עצמה.
אז נכון, הרווח מהשיתוף הראשון היה חשוב, כי הפגיעה נפסקה וזה הרבה מאוד, אבל מיד לאחר מכן נשארתי עם שתיקה ארוכת שנים.
לסיפור הפגיעה שלי לא היה מקום מלבד בחדר הטיפולים. המשכתי לשאת איתי את הכאב של הפגיעה ואת כל ההשלכות שלה. לבד.
חוסר היכולת לדבר על הפגיעה עם הסובבים אותי, לקבל את התמיכה החברתית הבסיסית שהייתי כל כך זקוק לה, פגע בי לא פחות מהפגיעה עצמה.
כי אחרי שנים של בדידות, בושה ופחדים, הדבר שהכי הייתי זקוק לו היה תמיכה מהסביבה. זה לא קרה, כי את הסיפור שלי הייתי צריך לשמור בשקט.
פגיעה מינית היא פצצה. היא משליכה רסיסים לכל עבר. האינסטינקט הטבעי שלנו כשאנו נחשפים לפגיעה מינית, במיוחד כשהיא קרובה אלינו, הוא לשמור על עצמינו, לשמור על החברה שלנו, על המשפחה ועל הקהילה.
אנחנו נעדיף לא לפוצץ את הפצצה בחוץ. ננסה למזער נזקים, ושכמה שפחות אנשים ייפגעו.
הבחירה לדאוג לכלל על חשבון הפרט, לדאוג לחברה על חשבון הבדידות של הנפגעים, יש בה אולי הגיון מסויים. היא כנראה נובעת מחשש לפגיעה במבנה החברתי או המשפחתי כולו, אבל צריך לדעת שיש לה מחירים.
יש לומר באופן ברור – השתיקה משרתת את הפוגעים ולמעשה מנציחה את הפגיעה. היא משאירה את הנפגעים להתבוסס בדמם, להתמודד לבד. במקום לקבל תמיכה, הכלה, תיקוף, נקיון מאשמה, הם מקבלים מסר ברור שאסור להם לדבר, כדי לא לפרק את הסביבה, שהכאב שלהם לא באמת חשוב לעומת שמירה על שם ותדמית.
אין חיטוי טוב יותר מאור השמש, זה נכון לפצעים בגוף, ועל אחת כמה וכמה לפצעים בנפש. כדי להצליח לרפא את הפצע, הנפגעים חייבים לעבור תהליך של שיתוף וחשיפה. וכדי שיוכלו לעשות זאת הם זקוקים לתמיכה מהסביבה.
כל צמיחה, כל התקדמות בסיפור של פגיעה מינית, בין אם זה במישור הטיפולי ובין אם זה במישור המשפטי, חייב לעבור דרך חשיפה מסויימת.
כדי שהסיפורים יתבררו באמת (וגם כדי למצות את הדין עם הפוגעים), הנפגעים צריכים להיות מסוגלים למסור עדות. וכדי שיוכלו לעשות זאת מבחינה נפשית, אחרי כל כך הרבה שנים של האשמה עצמית, בושה והסתרה, הם זקוקים לתמיכה מהסביבה, מהמשפחה, מהמוסד החינוכי, מהיישוב.
כמובן שהחשיפה צריכה להיות בזהירות, באופן שקול והדרגתי לפי הצורך של הנפגעים. לא בכל שלב הנפגעים ירצו את החשיפה, אבל אנחנו כחברה צריכים לתת להם את האפשרות הזו. להעניק להם וודאות שאם הם ישתפו, הם לא יסתכנו בפגיעה חוזרת. צריך לתת להם להיות בטוחים בעצמם להגיד 'נפגעתי, אני צריך עזרה'. מי שנפגע יודע, זה באמת באמת לא קל.
למגר את הפגיעות לגמרי אנחנו לא יכולים, אבל אנחנו כן יכולים למזער מאוד את הנזקים שלהן.
אל תפחדו על הקהילה ועל המשפחה, קהילה בריאה זו קהילה שפותחת ומתמודדת עם הכאב, ביחד.
קישור לכתבה – https://www.inn.co.il/news/536346