למה קשה לנו לדבר על פגיעות מיניות?

אחת הסיבות שלפגיעה מינית יש השפעה כל כך דרמטית על חיינו, היא בגלל שאין לה ביטוי בחוץ.
היא מודחקת ומוצאת לה מקום עמוק בתוכינו, מבלי יכולת לדבר את הכאב.

מהן הסיבות שבגללן אנחנו לא מדברים על פגיעות מיניות? גם אנחנו, הנפגעים, וגם הסביבה שמעדיפה לא לדבר על זה?

נמנה כאן ארבע סיבות:

א. בושה

הנושא המיני הוא נושא אינטימי, יש בו דברים שהם מעבר לדיבור. כשם שאנשים לא מדברים על נושאים שקשורים למיניות שלהם או לחיים הזוגיים שלו עם בן/בת הזוג, כך אדם שנפגע במקום המיני, באופן טבעי הוא לא יפתח את זה עם אחרים. כי הנושא הזה, במהות שלו, הוא אינטימי. שיח עם זרים הוא במובן מסויים חדירה לפרטיות.
במיוחד בחברות שמרניות שהנושא הזה הוא כמעט טאבו, ואין לו בכלל שפה, ממילא גם פגיעות מיניות אין להם שום מקום ונוכחות במרחב השפתי.

מעבר לכך, כיוון שמדובר בפגיעה, זה מוסיף עוד על הבושה.
כאשר אדם נפגע הוא מתבייש בזה. אם אדם נעלב ממישהו, בדרך כלל יהיה לו קשה לבטא את זה, כי זה נוגע בחולשה שלנו כבני אדם. להיות פגיע פירושו להיות חלש, וקשה לנו לחשוף את חולשותינו.
השילוב בין הבושה של המיניות לבין הבושה של הפגיעה, יוצר מצב כפול של קושי משמעותי לספר ולדבר על פגיעה מינית.

ב. פחד.

הנפגעים חוששים מלפתוח את הפגיעה בגלל חוסר הוודאות מהעתיד. כל עוד זה נשמר בסוד זה מעניק לנו ביטחון. גם אם עכשיו רע, זה עדיין רע שאנחנו מכירים, וזה עדיף על הלא נודע שבחשיפה. השתיקה פוטרת אותנו מלהתמודד עם שאלות שיצופו, כמו – איך זה קרה? למה לא עשית משהו? חשש מדחייה חברתית (לצערנו לא אחת – חשש מוצדק), פחד מהפוגע וכד', שאלות שלא על כולן יש לנו תשובות ברורות. הפחדים והחששות הם משתקים, הם מקפיאים אותנו, וגורמים לנו לקיים 'שב ואל תעשה עדיף' ו'אין ספק מוציא מידי ודאי'. העתיד הוא ספק, ולכן אני מעדיף להישאר בוודאות של השתיקה.
כמו הנפגעים, גם החברה כולה נמצאת בפחד מלדבר על זה. כיון שפתיחת סיפורים כאלו עטופה בהרבה חוסר וודאות, אין את הרצון והמוטיבציה להתמודד עם ההשלכות של הקשות של הפגיעה המינית. יש חשש גדול מהחשיפה שלהם, ומהאתגרים שהיא תציב בפנינו. לכן החברה (המשפחה, הקהילה וכו') מעדיפה לרוב להתמודד בדרך של שתיקה, של הצנעת הנושא, ולתת כביכול לזמן לעשות את שלו.

ג. בלבול.

הבלבול הוא גורם עיקרי נוסף, לכך שאנחנו מתקשים לדבר על הפגיעה. כיוון שהאירועים לא ברורים לנו כל צרכם, לא ברורה לנו המשמעות שלהם, לפעמים גם הזכרון הרחוק מקשה על ההבנה, זה גורם לנו להעדיף את השתיקה. השאלות והספיקות הרבים שהפגיעה המינית יוצרת בתוכינו מעמידה אותנו במקום של בלבול גדול, מה נכון לעשות ולהגיד, ואם נכון בכלל לדבר. כל עוד אנחנו לא מחליטים בוודאות שזה הדבר הנכון, נבחר ב'שב ואל תעשה'.
בגלל שהנושא הוא באמת מסובך, לכן גם כסביבה אנחנו מעדיפים לא להכניס את הראש שלנו לדבר שאנחנו לא מבינים בו, שאחרים יטפלו וישברו את הראש. אנחנו נתעסק בדברים שאנו יודעים ומבינים. וכך יוצא שכולם שותקים.

ד. ניתוק.

מנגנון הניתוק המוטבע בנפש שלנו, גורם לנו לא לרצות לחוות את הפגיעה, ואת כל מה שמתלווה לה. בגלל הכאב הגדול, אנחנו מנתקים את עצמינו כדי לא להישבר, כדי שלא יכאב לנו כל כך. כמו בכאב פיזי שאנחנו עושים כל מאמץ להימנע מלחוות אותו, הגוף מתכווץ ונרתם כולו על מנת למנוע מאיתנו תחושה של כאב, כך גם כאב נפשי.
בגלל שפגיעה מינית נוגעת בנקודה מאוד מאוד כואבת שלנו בנפש (לא רק נפגעים אלא גם הסביבה והחברה), לכן אנחנו נימנעים מלגעת בה, לא רוצים לפתוח אותה ולעסוק בה, שמא יכאב לנו, שמא נישבר.
לפעמים זה קורה אפילו בצורה לא אוטונומית, כלומר הנפש שלנו מרחיקה את עצמה מלהתעסק בזה בעל כורחנו, מוציאה את האירועים הללו מהמודעות, לפעמים אפילו לרמת שיכחה, או ממעיטה מאוד בערכן, כמו אומרת: "בסדר, זה היה, נגמר, אפשר להמשיך הלאה. זה לא ישפיע על המשך החיים", וכיוצא באמירות כאלו ואחרות. וכך, מתוך המעטת חשיבות הפגיעה, אנחנו שותקים וממשיכים.

במאמר הבא נסביר למה למרות כל זה, אנחנו מוכרחים לדבר על זה, מכיוון שהדיבור על פגיעות מיניות הוא מהותי לריפוי והחלמה, גם לנפגעים וסביבתם, וגם לחברה.